בנם של מטילדה ואליהו. ישראל נולד ביום כ"ו בשבט תרפ"ז (29.1.1927) ברומניה, בעיר רומן. אח צעיר של לילי.
את שנות ילדותו בילה ישראל בגן ילדים, ולאחר מכן למד בבית ספר יסודי ובתיכון בעירו.
בשנת 1939, בהיותו בן שתים עשרה, פרצה מלחמת העולם השנייה, וישראל הצעיר גדל למעשה בצילה של המלחמה. הוא למד בבית ספר תיכון במגמת חשמל והצטיין בלימודיו. לפיכך קשרו לו מוריו כתרים וכינו אותו "איינשטיין". אולם בעטייה של המלחמה נאלץ ישראל להפסיק את לימודיו ולצאת לעבוד בעבודות חשמל שונות. בתום המלחמה השלים ישראל את חוק לימודיו וזכה בתעודות הסמכה בחשמלאות. באותה תקופה הצטרף ישראל לתנועת הנוער "בוסליה" והכיר את ברכה ליטמן, אשר הייתה לאשתו ברבות הימים.
ב-25 בדצמבר 1947 עלה ישראל על האונייה "פאן קרסנט" ("עצמאות") כדי להגיע לארץ ישראל. גם ברכה עלתה על האונייה הזו. דרכם של השניים ארצה הייתה רצופה חתחתים: הכוחות הבריטיים אילצו את קברניטי האונייה "פאן קרסנט" להשיט אותה לחופי קפריסין ולא לארץ ישראל. לפיכך שהו ישראל וברכה שנה וחודשיים במחנות בקפריסין. בתאריך 9.5.1948, זמן קצר לאחר שהגיעו לקפריסין, הם נישאו זה לזו.
עם ההכרזה על קום המדינה ועם פתיחת שערי הארץ עלו בני הזוג צביאלי לארץ ישראל. ישראל ואשתו החלו את חייהם החדשים במדינה הצעירה. הם חיפשו מקורות פרנסה וקורת גג לראשם. אחרי שגרו בהאנגר ענק בבאר יעקב עם עוד משפחות, כשרק שמיכה חוצצת ביניהם לשכניהם, יצאו בני הזוג לחפש לעצמם בית. כך הגיעו להרצלייה, לשכונת גן רש"ל (ראשי התיבות של השמות רחל, שרה ולאה, נשותיהם של בעלי הקרקעות הראשונים של פרדס גן רש"ל, הסמוך לשכונה).
בהרצלייה קבעו ישראל וברכה את ביתם הראשון. הייתה זו דירה קטנה, בת עשרים ושמונה מ"ר בסך הכול, אך כאן הם מצאו את אושרם.
ישראל החל לתור אחר מקורות פרנסה וקיווה לעסוק בחשמלאות, במקצוע שהוסמך לו עוד ברומניה. באחד הימים נקלע לחברה הקבלנית לחשמל בע"מ "בורשטיין את בורשטיין". על אף בקיאותו במקצוע ושליטתו בחמש שפות – רומנית, צרפתית, אידיש, רוסית ועברית - לא רצו בעלי החברה לקבלו לעבודה. ישראל לא אמר נואש, ובמשך חודשיים פקד את משרדי החברה מדי יום ביומו וביקש שיאפשרו לו להפגין את כישוריו. נחישותו נשאה פרי, ולבסוף החליטו לבחון את מקצועיותו. האנשים שעמדו בראש החברה נדהמו משהבינו כי ישראל הוא איש מקצוע וכי ידיעותיו טובות יותר אפילו משלהם למרות היותם מהנדסים. לפיכך וללא היסוס קיבלו את ישראל לעבודה.
כעבור חודשים אחדים נקרא ישראל להתייצב לשירות בצה"ל. למרות גיוסו מקום עבודתו נשמר לו, וניתנה לו אפשרות לעבוד בחופשות.
כשבעה חודשים לפני ששוחרר משירות סדיר נולדה פנינה, בתו הבכורה של ישראל. תקופה זו, בה ישראל עדיין שירת בצבא, הייתה קשה מאוד למשפחה – הפרנסה באה רק מהתמיכה המועטה מצה"ל ומעבודתו של ישראל בחופשות. כעבור שלוש שנים נולדה בתו השנייה, עפרה.
ישראל השתחרר מצה"ל אחרי שנתיים וחצי ושב למקום עבודתו. אחת עשרה שנה עבד שם ישראל וביצע עבודות רחבות היקף בכל רחבי הארץ, עבודות שלעיתים כללו שהות של שבועות מחוץ לבית וחזרה למשפחה רק בסופי שבוע. בין עבודות אלו נמנו: בתי קולנוע "תמר" ו"ארמון דוד" בתל אביב; בתי קשישים בנתניה ובפרדס חנה; הקמת תערוכת "כיבוש השממה" בירושלים; בתי חולים "הדסה" בתל אביב ובנהריה.
בשנה השתים עשרה לעבודתו התפרקה החברה, ובמקומה הוקם מפעל ללוחות בקרת חשמל. בעקבות התפרקותה של החברה פנו מהנדסים מחברת 'חרות בע"מ' בבאר שבע לישראל וביקשו ממנו שיעבוד בחברתם. ישראל נענה לבקשתם, ובני משפחת צביאלי העתיקו את מקום מגוריהם לבאר שבע.
ישראל שימש מנהל עבודה ראשי במחלקת החשמל בחברת 'חרות בע"מ'. יעקב ברנד, מהנדס ומנהל מחלקת החשמל בחברה בשנים 19601966–, עבד אז עם ישראל וסיפר על פועלו: "הוא עבד בהקמת מפעלים חדשים. הוא קיבל לרשותו את התוכניות של מערכות החשמל במפעל שעמד לקום, ומסר את המתקן מוכן לשימוש לפי לוח הזמנים שנקבע ... מהמפעלים הגדולים שבנה זכורים לי מפעל הטקסטיל 'אופ-אר' באופקים, מפעלי אגרגטים של סולל בונה, 'כיתן' דימונה, וגולת הכותרת של מפעליו הייתה הקמת המפעל החדש של מפעלי ים המלח בסדום, אחת מעבודות החשמל הגדולות בארץ. העבודה הייתה מורכבת ומסובכת ... ולרשותו עמד צוות של חמישים–שבעים איש."
יעקב ציין לשבח את כישוריו המקצועיים של ישראל: את כושר הארגון והסדר שלו, את יעילותו וחשיבתו המקורית שהביאו לידי רווחים כלכליים לחברה, את כישורי המנהיגות שלו ואת יכולתו לנהל צוותי עובדים. הוראות שכתב ישראל וסרטוטים שסרטט במו ידיו משמשים את העובדים עד היום.
"עם השלמת העבודה במפעלי ים המלח," הוסיף יעקב לספר על פועלו של ישראל, "ביקש לעבור לעבוד בים המלח במפעל שהקים, זאת כיוון שהתקשר מאוד למפעל שהקים ומצא עניין במתקנים המסובכים שהותקנו שם. לא ניסינו אפילו לשכנעו. הייתה אליו יראת כבוד."
יעקב מנה לא רק את כישוריו המקצועיים של ישראל אלא גם את סגולותיו כאדם: "היו לו סגולות אישיות שברבות הימים מצאתי אצל בודדים, ואני הכרתי הרבה. ראשית יושר אישי, הגינות ... הן כלפי העובדים הן כלפי ההנהלה ... אומץ לב לומר לכל אדם יהא זה עובד מתחיל או מנהל החברה את האמת בכל נושא, ויהיה זה כאוב ככל שיהיה. היה אדם שכל חברה הייתה מתברכת בו."
ישראל עבד כמנהל החשמליה במפעלי ים המלח. על נאמנותו ומקצועיותו יעידו התעודות שקיבל כבר אחרי שנת עבודה אחת, בין היתר קיבל את פרס הבטיחות המפעלי ל-1967/68.
ישראל היה מסור לחובותיו גם כלפי המדינה. הוא הוסיף לשרתה גם לאחר ששוחרר משירות צבאי סדיר כלוחם בחיל השריון ונקרא לשירות מילואים. כך לחם במבצע סיני ("קדש"), שנערך בשנת 1956, ושימש נהג בכלי רכב קרבי זחלי למחצה (זחל"ם) בחזית; במלחמת ששת הימים, שנערכה בשנת 1967, הוא השתתף כלוחם בחיל התותחנים ולאחר שנסתיימה התייצב לשירות מילואים עד היום שבו נקרא לשרת בתעלת סואץ ב"מלחמה שלאחר המלחמה" – במלחמת ההתשה.
טוראי ישראל נפל ביום ד' בסיוון תש"ל (8.6.1970) בתעלת סואץ בעת מילוי תפקידו במלחמת ההתשה. המלחמה פרצה בשנת 1967 ונמשכה עד שנת 1970. באחד הימים הופגז האוהל ששהה בו ישראל. חבריו לא שרדו. ישראל היה היחיד שלא נפגע, אולם בתוך רגעים ספורים הוכה הלם, וכעבור זמן קצר אפסו כוחותיו והוא נפטר.
ישראל היה בן ארבעים ושלוש בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בבאר שבע. הוא הניח אישה ושתי בנות.
יעקב ברנד סיפר שפגש את ישראל פעמים אחדות ברחוב באקראי. הם נהגו לשבת בבית קפה ולשוחח זה עם זה. מאז התייצב לשירות בתעלת סואץ לא נפגשו שוב. "הוא היה אדם בעל נפש עדינה ... הייתה אליו יראת כבוד. לו, לרצונו, ולכל אשר פעל במשך השנים שעבד בחברה. היה ברור שלא יהיה לו תחליף. אומרים – לכל אדם יש תחליף. אני – לא מצאתי אדם שיתמצו בו כל הסגולות בנושא הקמת מערכות חשמל במפעלים חדשים."
ישראל מונצח באנדרטה שבאתר ההנצחה לזכר חללי חיל התותחנים בזיכרון יעקב; ישראל מונצח גם ב"בית יד לבנים" בבאר שבע.